החלטה בתיק רע"פ 5685/12

א.        בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בחיפה (סגן הנשיא השופט אלרון והשופטים גלעד ורניאל) מיום 5.7.12 בתיק ע"פ 17421-03-12, בגדרו התקבל ערעור המשיבה על גזר דינו של בית משפט השלום לנוער בחדרה (השופטת קרוואני) מיום 26.1.12 בתיק ת"פ 14876-03-09 begin_of_the_skype_highlighting ללא תשלום 14876-03-09 end_of_the_skype_highlighting, והוטלו על המבקש 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי ופיצוי בסך 6,000 ש"ח למתלונן. על פי החלטה מיום 24.7.12 לא נעתרתי לבקשה, וכעת מובאים הנימוקים לכך. בקשת עיכוב ביצוע (מיום 23.7.12) נתקבלה בהסכמה ביום 26.7.12, ועונש המאסר עוכב לפי הצעתי עד ליום 26.8.12 לאחר עיד אל-פיטר. עניינה של הבקשה חומרת העונש בעבירות אלימות ומין בקטין שנעברו על ידי המבקש.

רקע והליכים

ב.        המבקש (יליד 27.10.94) הורשע, על סמך הודאתו בכתב אישום מתוקן, בעבירות של תקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות, פציעה בנסיבות מחמירות וניסיון מעשה סדום בקטין שלא בהסכמה. לפי כתב האישום המתוקן, בשנת 2008 (בהיותו בן פחות מ-14 שנים) הכה המבקש בצוותא חדא עם נאשמים אחרים (להלן הנאשמים) את המתלונן (כבן 12 בעת האירוע) בכל חלקי גופו באמצעות חגורה ושברי זכוכית; אחד הנאשמים הכה את המתלונן במקל. בהמשך בעזרת הנאשמים האחרים, הופשט המתלונן והוחזק בכוח; המבקש פשט את מכנסיו ותחתוניו וחיכך את איבר מינו בישבנו של המתלונן כשהוא מנסה להחדיר אותו לתוך פי הטבעת של המתלונן. מעשים אלה נמשכו חרף בכיו של המתלונן וניסיון בריחה שהסתיים בהחזרתו הכפויה של המתלונן למקום, והמשך התקיפה המינית על ידי המבקש. לבסוף התירו המבקש והנאשמים למתלונן לעזוב, לא לפני שסטרו לו והפצירו בו שלא יספר על האירוע.

גזר הדין בבית משפט השלום לנוער

ג.        גזר הדין נדחה לשם עריכת תסקיר שירות המבחן לנוער. בקצרה יצוין, כי מן התסקיר (מיום 5.9.11) עלתה תמונה חיובית; שירות המבחן סבר - לאחר הערכת גורמי הסיכוי וגורמי הסיכון - כי קיים פוטנציאל לטיפול ושיקום המבקש. בין היתר צוין, כי המבקש הודה במעשיו וקיבל עליו אחריות על חלק מסעיפי האישום, אך מזער את חלקו בעבירות התקיפה והאלימות (תוך שהוא מתעלם מרגשותיו ועמדתו של המתלונן). עוד צוין, כי מאבחון פסיכולוגי שעבר המבקש עולה, כי הוא סובל מחוסר יציבות בתפקודו הרגשי, נוכח דפוסי התמודדות בלתי מגובשים. לבסוף צוין, כי המבקש הביע חרטה גדולה על מערבותו בפרשה, ונכונות לשתף פעולה עם ההליך הטיפולי. בסופו של יום, המליץ שירות המבחן, כי נוכח חלוף הזמן מיום ביצוע העבירה, לא יוטל עונש מאסר בפועל על המבקש, וכי יש מקום להסתפק במאסר על תנאי לצרכי הרתעה, לצד הליך טיפולי וצו מבחן.

ד.        בגזר הדין שקל בית המשפט לנוער, מחד גיסא, את חומרת העבירות ואת הבעת החרטה החלקית מצידו של המבקש; וכן את חוסר יכולתו להביע אמפתיה והבנה למצבו של המתלונן. מאידך גיסא שקל בית המשפט לנוער את גילו הצעיר של המבקש בעת ביצוע העבירות, היעדר עבר פלילי, הודייתו בעבירות ושיתוף פעולה עם שירות המבחן. בית המשפט לנוער השית על המבקש צו מבחן למשך 18 חודשים, 8 חודשי מאסר על תנאי ופיצוי בסך 6,000 ש"ח למתלונן והטעים, כי "שליחת הנאשמים [בינם המבקש - א"ר] היום מאחורי סורג ובריח תחטיא את המטרה. בשים לב לחומרת העבירות לאמור בתסקירים, מצאתי לנכון לאזן את העונש בהשתת הרשאה ופיצוי משמעותי..." (פסקה 16 לגזר הדין, מיום 26.1.12).

בית המשפט המחוזי לנוער

ה.        על גזר דינו של בית המשפט לנוער עירערה המשיבה. נטען, בין היתר, כי גזר הדין חורג מרמת הענישה הראויה בנסיבות המקרה, וכי לא ניתן משקל הולם לחומרת מעשיו של המבקש ולגילו הצעיר של המתלונן. בית המשפט המחוזי קיבל את הערעור, בהטעימו, כי חרף ההלכות המצמצמות את מידת התערבותה של ערכאת הערעור בעונש, הקל בית המשפט לנוער יתר על המידה וחרג מרמת הענישה הראויה בנסיבות המקרה, באופן המצדיק את התערבות; וכי שגה באיזון שערך בין שיקולי השיקום ביחס לעבריינות קטינים לבין חומרת המעשים. עוד הוטעם, כי אכן בענישת קטין דגש בכורה ניתן לאינטרס השיקום; עם זאת במכלול שאר שיקולי הענישה, ובהם שיקולי גמול, הרתעה והגנה על כלל הציבור - העונש שהושת על המבקש בערכאה הראשונה אינו הולם את חומרת המעשים, הימשכותם והאכזריות הגלומה בהם. בית המשפט המחוזי, ביטל את צו הפיקוח והטיל על המבקש עונש של 12 חודשי מאסר בפועל (שאר רכבי גזר הדין הושארו על כנם).

הבקשה

ו.        כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה הנוכחית לרשות ערעור ובה נטען, כי פסק הדין מעלה מספר שאלות משפטיות ואחרות החורגות מעניינם הקונקרטי של הצדדים. ראשית נטען, כי המקרה מעלה את שאלות הנוגעות למדיניות ענישת קטינים, המשקל שיש ליחס לגילו של הנאשם, לאינטרס השיקום ולמשך הזמן שחלף מאז עבירת העבירה. שנית נטען, כי בית המשפט המחוזי חרג מן ההלכות הנוגעות להתערבות ערכאת הערעור ויצר פער ענישה ניכר המצדיק מתן רשות ערעור. שלישית נטען, כי יש להיעתר לבקשה נוכח שאלה "אנושית מצפונית" ממדרגה ראשונה, זאת בהתייחס לנסיבות המקרה.

הכרעה

ז.        לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. בסופו של יום עסקינן בבקשה לערעור בגלגול שלישי על חומרת העונש. נושא זה אינו מצדיק ככלל התערבות בגלגול שלישי (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 149/88 אדוארד טוביה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)). במקרה דנן, מדובר באיזון העדין שבין אינטרס השיקום של הקטין, לבין אינטרס הגמול וההרתעה הנגזרים מחומרת העבירות, הסיכון הנשקף מן המבקש וסבלו של הקרבן. אין מדובר בנושא עקרוני באשר למדיניות ענישת קטינים, אותה קבע המחוקק בקויה העקרוניים בחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971 לרבות התיקון המסיבי בתשס"ח. השאלה היא היישום לנסיבות המקרה.

ח.       אמנם, שתי הערכאות למטה חלקו ביניהן לגבי האיזון הראוי; אולם עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור, אינו כשלעצמו עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי, אלא במקרים חריגים (רע"פ 383/09 מ' ק' נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6919/09 מולכו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן בפרשת הגואלנקבע חריג לכלל זה; ועם זאת, אין מקרה זה בא בגדרו. כבר נאמר, כי אף אם מתקיים פער בין העונש שהושת על ידי הערכאה הדיונית לבין ערכאת הערעור - לא די בכך כדי להצדיק מתן רשות ערעור, שכן יש לבחון אם העונש הראשון בזמן הולם את חומרת העבירה בגינה הורשע הנאשם, כפי שהוטעם בעבר:

"אין עסקינן בסוגיה חשבונאית או במכפלה מספרית כזו או אחרת, כי אם בעקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש השני לא יחרוג באורח מופרז מזה שקדם לו, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי תהלום את המעשים בגינם היא מוטלת. ברור הדבר, כי עקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד. במקרה דנן, לא הפער שבין העונשים אינו סביר, כי אם העונש שנגזר למבקש מלכתחילה בבית-משפט השלום. עונש זה אינו הולם את חומרתם של המעשים שבביצועם הורשע, ובדין קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בו משום שקלול ראוי של מכלול נסיבותיה של הפרשה" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 5 - השופט לוי (ההדגשה הוספה - א"ר)).

           בהתחשב ברף הענישה המקובל בעבירות מסוג זה, הקל בית המשפט לנוער עם המבקש, ועל כן החלטת בית המשפט המחוזי להשית על המבקש עונש מאסר מאחורי סורג ובריח - אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בית המשפט המחוזי נימק בהרחבה את פסק דינו והתייחס באופן פרטני למכלול הנסיבות, לא מצאתי בטיעוני המבקש עילה להתערב בגלגול שלישי בעונש.

ט.       לגופו של עניין אציין, כי גזירת העונש במקרים אלה קשה היא. מחד גיסא, הרצון להסיט את המבקש ממסלול העבריינות, במיוחד נוכח המלצת שירות המבחן לנוער הנוטה לכיוון אינטרס השיקום (אם גם המלצה חיובית זו כללה התייחסות להסתייגותו של המבקש מקבלת אחריות מלאה על מעשיו). מאידך גיסא, חומרת המעשים היתרה והפגיעה במתלונן. כפי שנזדמן לי לומר:

"אכן, כידוע בכל הנוגע לענישת קטינים נותנים בתי המשפט משקל יתר לשיקולי השיקום על פי מצוות הדין והפסיקה (ראו חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971; ע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם)); אך אין זה השיקול הבלעדי, ואיננו בבחינת כרטיס חופשי לעבירות חמורות כגון אלה בהן עסקינן" (רע"פ 1649/12 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה י"ב).

           האירוע שתואר בכתב האישום הוא קשה ואלים, גם במיוחד נוכח גילם הצעיר מאוד של הנאשמים (לרבות המבקש) והמתלונן. האחרון ניסה לברוח והוחזר בכוח על ידי המבקש והנאשמים, תוך התעלמותם מבכיו וכאביו. עניין לנו באלימות רבה - שכללה אף שימוש במקל וחגורה - ובעבירת מין, שאין צורך להכביר מלים על חומרתה.לצד אינטרס השיקום, מצויה חובתם של בתי המשפט להגן על הקרבן והציבור; כפי שהטעימה השופטת ארבל:

"לדאבון הלב, בשנים האחרונות עדים אנו לריבוי התיקים שעניינם עבירות מין חמורות המבוצעות על-ידי קטינים בקטינים אחרים, וביניהם ללא מעט תיקים של עבירות המבוצעות בחבורה... המקרה שלפנינו קשה הוא. המערערים משולבים במסגרות שיקומיות ונראה כי הטיפול בהם נותן פתח לתקווה, הגם שכברת דרך משמעותית עוד לפניהם. יחד עם זאת, וכאשר לפנינו מכלול השיקולים... נראה כי אין מנוס מתגובה עונשית הכוללת הגבלה על חירותם של המערערים... [במקרה זה מעון נעול - א"ר] גם אם נכונה אני לקבל כי רצוי להשלים תהליך טיפולי שהוחל בו, אין שיקול זה יכול בכל מקרה להכריע את הכף ולהותיר ללא כל מימוש שיקולי ענישה משמעותיים אחרים, תוך התעלמות מן הפגיעה בקרבנות ומהצורך להעביר מסר ברור ונוקב כי גופו של אדם, כל אדם, אינו הפקר ואינו מותר לכל" (ע"פ 8277/10 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).